פסק-דין בתיק ת"א 105/96

1.         התובעת ילידת  17.12.77, רווקה, תושבת הכפר כעביה. היא נפגעה בתאונת דרכים מיום 3.7.95, כאשר היתה כבת 17 וחצי שנים, תלמידת בית ספר תיכון בשפרעם. הנתבעים חבים בפיצוייה, אותם יש להעריך ולפסוק להלן בפסק הדין.

2.         פגיעתה של התובעת בתאונה היתה קשה. היא נזקקה לניתוחים ואישפוזים ממושכים בבתי החולים: רמב"ם, אלישע ולוינשטיין, ולביתה חזרה רק ביום 17.11.95. סה"כ הצריכו הפגיעות בתאונה אישפוז למשך 236  ימים.

            לשם קביעת מצבה, נבדקה התובעת על ידי פרופ' סודרי, ד"ר גרוס, פרופ' מלברגר, ד"ר לוסטיג וכן רופאת השיקום, ד"ר פרבר.

            ד"ר סודרי ערך שתי חוות דעת לגבי מצבה של התובעת. הראשונה היא מיום 19.7.98 והשניה היא חוות הדעת המעודכנת מיום 5.5.05. בחוות דעתו הוא מתאר את הפגיעה הרב-מערכתית בתובעת. מן הבחינה האורטופדית נגרמו פגיעות רבות ובהן: שבר בזיז חוליה 7C, שברים נוספים בחוליות עם היצרות ניכרת של חוט השדרה, ועוד, הכל כמפורט בחוות דעתו. הוא קבע את נכויותיה של התובעת כדלקמן:

            30 אחוזי נכות בגלל מצב עמוד השדרה לאחר השברים בחוליות השונות; 10 אחוזי נכות בגלל הגבלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי;  10 אחוזי נכות בגלל מצב המרפק השמאלי לאחר השבר ו - 10 אחוזי נכות בגלל הצלקות המכערות. סה"כ 48.97 אחוזי נכות.

            ד"ר בלה גרוס נתנה חוות דעת מיום 10.7.97. היא קבעה כי נותרו  לתובעת ליקויים נוירולוגיים הנובעים מהפגיעה המפושטת במוח, ובגלל הפגיעה בחוט השדרה הגבי. היא העריכה נכות של 10 אחוז בתחום הנוירו-פסיכיאטרי (לפי סעיפים 29(11) מותאם לסעיף 34ב). כמו כן נכות של 20 אחוזים בגלל חולשה בשתי הרגליים הנובעת מן הפגיעה בחוט השדרה, והגורמת לפרפרזיס בצורה קלה. כמו כן עוד 20 אחוזי נכות בגלל החולשה במחצית הגוף משמאל תוך התאמה לסעיף 29(1)(א)(1) של המבחנים.

            פרופ' מלברגר נתן חוות דעת מיום 3.11.96. הוא העריך נכות של 1/4 אחוז בגלל אובדן של שן, וכן היפנה לטיפולי השיניים אותם יהא צורך להעניק לתובעת עקב התאונה: גשר של 3 יחידות, 2 כתרים, כריתת שורש ומבנה, הכל יחד בסכום כולל של 6,220 ש"ח.

            ד"ר פרבר נתנה חוות דעת מיום 26.1.04. היא ציינה כי התובעת תיזקק לתרופות - משככי כאבים מדי פעם, לביקורות רפואיות ובדיקות מדי שנתיים - שלוש, לטיפולי פיזיוטרפיה, כל שנה לסדרה בת 6 עד 8 טיפולים וכן לטיפול נפשי תמיכתי פעם בשבוע משך 3 עד 4 שנים.

            באשר לציוד ועזרים, היא קבעה כי היא זקוקה לקביים ולהחלפתם כל 6 - 7 שנים. נדרש דיור בקומה נמוכה ללא מספר רב של מדרגות. התובעת לא תוכל להשתמש בתחבורה ציבורית וזקוקה לרכב. התובעת מסוגלת, לפי הערכת ד"ר פרבר, לעבוד עבודה שאין עימה מאמץ גופני, רצוי בישיבה, בהיקף של 4 עד 6 שעות ליום. התובעת זקוקה לעזרת הזולת, להשגחה וכן מעט עזרה ברחצה. היא גם זקוקה לעזרה בעבודות משק הבית, ואם תינשא ויהיו לה ילדים, היא תיזקק לעזרה בטיפול בהם עד הגיעם לגיל 3 - 4 שנים.

ד"ר לוסטיג, פסיכיאטר, נתן חוות דעת מיום  16.4.99 בה קבע כי התובעת סובל מתסמונת פוסט-טראומטית הגורמת להפרעות נוירוטיות. יש גם חשש להפרעות קוגניטיביות קלות. מצבה לפי הערכתו הצדיק נכות של 10 אחוזים לפי סעיף 34(ב) למבחנים.

            אף אם ניתן לחפוף חלק מסוים של הנכויות, אין לכך השפעה על שיעור הפיצויים בראש הנזק הבלתי ממוני, וברור כי מכל מקום, השפעת הנכויות והמגבלות מהן סובלת התובעת היא מהותית, אם כי אינה מגעת לאובדן מלא של כושר ההשתכרות.

3.         מדובר איפוא באישה צעירה, אשר נפגעה קשות בתאונת דרכים כאשר היתה כבת 17 וחצי שנים, כשהיתה תלמידת כיתה יב' בבית הספר התיכון בשפרעם. מאז התאונה הצליחה התובעת להתגבר כמיטב יכולתה על פגיעתה. היא נרשמה ללימודים במכללת "אורנים". החלה ללמוד שם בשנת  2000. סיימה את הלימודים שם בשנת 2004 והיא בעלת תואר B.A בהיסטוריה, הוראה וספרנות. יחד עם זה, בהשפעת מגבלותיה עקב התאונה, אין היא עובדת ואף פעם לא עבדה מאז התאונה. היא מתגוררת בקומת הקרקע בבית המשפחה ביישוב כעביה. הוכרה כנכה במסגרת נכות כללית בשיעור של 75 אחוזים. הוכרו גם זכויותיה בניידות בשיעור של 60 אחוזים. ברשותה רכב. נעזרת בקביים, אך מסוגלת ללכת לעיתים כברת דרך קצרה, בתנאים נוחים, גם בלעדיהם.

4.         כנזכר לעיל, התובעת מקבלת תגמולים במסגרת נכות כללית. לטענת הנתבעת, התאונה היתה, למעשה, תאונת עבודה. ומהי העבודה? מכירת ירקות בשולי הכביש על ידי התובעת ואחיה, שעזרו בכך לפרנסת בני ביתם במכירת ירקות שגידל אביהם החקלאי. הובאו על כך ראיות ונשמעו עדים. לא אומר כי אין כל ממש בעדויות אלה, אולם, הן לא שכנעו אותי לקבוע כי התובעת עסקה בעת התאונה במכירת ירקות בשולי הכביש. אפשר שאחיה עסק בכך וכנראה היא הגיעה מבית הספר לשם יחד עם אביה, והיתה לידו בשולי הכביש, בעת ארוע התאונה. לא השתכנעתי כי היא "הועסקה" על ידי אביה. היא היתה אז תלמידה בבית ספר תיכון, וביום המקרה העיד האב, הוא אסף אותה ואת אחיה מבית הספר והם רצו לקנות ירקות באותו מקום. עדותו מקובלת עלי, על אף העדויות הסותרות האחרות. מכל מקום, המוסד לביטוח לאומי אינו משלם לתובעת גימלאות כנכה בעבודה. אין סיכוי כי ישלם לה. אין חשש כי תהא חזרה של המוסד אל הנתבעת, ולפיכך, טענה זו כי הנתבעת זכאית לנכות (ניכוי רעיוני) של גימלאות עבודה מן הפיצויים, נדחית.

5.         לאור הנכות ובגלל ימי האישפוז הרבים, זכאית התובעת, בראש הנזק הבלתי ממוני, לסכום המקסימלי במלואו בצירוף הפרשים מיום התאונה ועד לתשלום. כיום עולה הסכום לסך של 224,444 ש"ח.

6.         בעת התאונה היתה התובעת תלמידה בבית ספר תיכון. מאז הצליחה לסיים לימודיה במכללת אורנים. הרקע המשפחתי שלה, והשתכרות אחיה ואחיותיה משתווים לממוצע, ויש להיזהר מלראותה באור בלתי נכון, במבט סטריאוטיפי - בגין הישוב הבדואי בו היא גרה, ואורח החיים שבו, שאינו שונה, לאמיתו של דבר, מכל ישוב כפרי אחר. השתכנעתי כי לפני בחורה מוכשרת וחרוצה. אלמלא התאונה, כך ניתן להעריך, היתה יכולה להשתכר כדי 6,600 ש"ח נטו לחודש. כיום, במצבה, אין היא עובדת, אך אין לפרש זאת כאילו איבדה את כל כושר עבודתה. ד"ר פרבר העריכה בחוות דעתה כי היא "מסוגלת לעבודה ללא מאמץ גופני, רצוי בישיבה, כ - 6 - 4 שעות ליום". אולם, אני מעריך כי יעמוד בפניה קושי של ממש להשתלב בשוק העבודה, היינו להשיג משרה ותעסוקה. אעריך פגיעה בשיעור של 3/4 מכושרה, ולפיכך אפסוק את הפיצויים בראש הנזק של הפסדי השתכרות בסכום ממוצע של 4,950 ש"ח לחודש.

7.         התאונה ארעה ביום 3.7.95. מאז התאונה חלפו 130 חודשים, והתובעת מבקשת בסיכומיה לפצותה בגין הפסדי השתכרות בעבר מאז הגיעה לגיל 20 שנה (17.12.97). אעריך את הסכום המגיע בגין תקופה זו (101 חודשים) לסכום של 500,000 ש"ח.

            ההפסד לעתיד, עד הגיעה לגיל 67 שנים (17.12.2044), משך עוד  38 שנה ו- 7 חודשים, עולה לכדי הסכום של 1,360,000 ש"ח. אלמלא התאונה היתה בוודאי משתלבת בעבודת הוראה כשתנאי העבודה כוללים פנסיה. ניתן להעריך את הפסדה החלקי בגין תקופת הפנסיה, בסכום של 125,000 ש"ח.

8.         מאז התאונה עד היום חלפה תקופה של יותר מ 10 שנים. בני המשפחה התאימו בעבורה דיור בקומת הקרקע. העזרה הוענקה על ידי בני המשפחה, הממשיכים בכך עד היום. תקופה מסוימת (מיולי 1998) התנהלה העזרה, כביכול, באמצעות חברת כוח האדם "דנאל" שבאה בהסכם עם התובעת ובני המשפחה, אך הסכם זה נועד אך להגדיל את היקף הפיצויים, ויש בו משום פיקציה. איני מקבלו כאסמכתא לעלות העזרה ולא להיקף הנדרש. איני מקבל את הדרישה לסכום חודשי של 10,000 ש"ח. כדברי ד"ר גרוס התובעת "לא תוכל לעשות עבודות עם מאמץ גופני קשה" (עמ' 45) ומבחינה תפקודית "בעבודות בית היא אמורה די להסתדר" (עמ' 46). אעריך את הפיצוי במשך תקופה זו בעבור סיעוד, עזרה ליווי והשגחה, לפי סכום של 3,600 ש"ח לחודש, היינו  453,600 ש"ח.